בית היתומים בקרקוב

תחנה מספר 4

לוחמי החלוץ הלוחם הוכתרו כגיבורים. המאבק שלהם כנגד הנאצים היה מובהק מאוד, לוקחים נשק ונלחמים. אך האם זו הייתה דרך הגבורה היחידה ?

חיים גורי כותב בשירו התנגדות:

התנגד מי שלימד בחשאי, התנגד מי שכתב את הקורות וטמן בחול, התנגד מי שהושיט עזרה לראוי לה ממנו”

אם כך רבי אלתר דוד קורצמן וגב’ אנה פוירשטיין התנגדו בצורה אמיצה לא פחות מאנשי המחתרות וזהו סיפורם:

המקום בו אתם עומדים ברחוב ג’וספינסקה 35 היה מעון ליתומים יהודים שמספרם הלך וגדל בשל התנאים הקשים תחת השלטון הנאצי. הבית שאתם רואים מולכם היה מעונו השלישי של בית היתומים היהודי בקרקוב שהוקם עוד הרבה לפני המלחמה. עם הכיבוש הנאצי, מוסד זה הועתק פעמיים ממקומו וכל מעבר התנאים היו קשים יותר וכמעט בלתי אפשריים. על רקע התנאים הקשים בולטת הדמות של מנהלי בית היתומים, קורצמן ופוירשטיין. בחדרים קטנים וצפופים עם מחסור רב במזון ותרופות ותחת איום יומיומי, הם עדיין הקפידו למלא את כל מחסורם של הילדים וגם להטביע בהם ערכי מוסר ותורה.

רבי קורצמן וגב’ פוירשטיין בחורים להישאר עם היתומים

באוקטובר 42, באקציה השנייה כשכבר היה ברור לאן הגירושים מובילים , רוכזו כל היתומים עם שאר היהודים המיועדים להישלח להשמדה בכיכר השילוחים כשבראשם עומדים רבי קורצמן וגב’ פוירשטיין. שם בכיכר ניגש אליהם מישהו מטעם הנהלת ארגון העזרה הסוציאלית ואמר להם שהם יכולים לעבור אל פינת המגרש בה מרוכזים אלו שקיבלו אישור מהגרמנים להישאר בגטו. שניהם סירבו ויצאו בראש פלוגת היתומים  לצעדה אל עבר מחנה ההשמדה. הסיפור הזה מאוד מוכר מגטו אחר, גטו ורשה. גם שם יאנוש קורצ’אק שניהל את בית היתומים בחר ללכת עם חניכיו וזאת למרות שידע לאן מובילה הרכבת ולמרות שהוצע לו רגע לפני העלייה על הרכבת להישאר בגטו.

סיפורים כאלו ואחרים התרחשו לאורך כל השואה. אנשים כמו ר’ קורצמן וגב’ פוירשטיין היו מגדלור שהאיר תקופה כל כך חשוכה זו. הנאצים עשו ככל יכולתם על מנת שהיהודים יאבדו צלם אנוש אבל למרות זאת גם כשכל אדם חשב על הישרדותו האישית, היו רבים שתרמו מכספם, סיכנו עצמם וראו את האחר לנגד עיניהם.