תחנה 3 – ההתנגדות

נלחם בשביל 3 שורות בהיסטוריה

“נלחם בשביל שלוש שורות בהיסטוריה, ובלבד שלא ייאמר שהנוער שלנו הלך כצאן לטבח” את המשפט הזה אמר אהרון (דולק) ליבסקינד, ממנהיגי “החלוץ הלוחם”, ערב הפעולה הגדולה ביותר שלהם כנגד הנאצים. בפעולת  ציגנריה, הנקראת על שם בית הקפה ששימש קציני גסטאפו, הם חיסלו ופצעו מספר רב של אנשי גאסטפו ובמקביל גם הניפו דגלים פולנים על גשרים, תלו כרזות בכל רחבי העיר ותקפו מספר נוסף של יעדים. אבל הפעולה המוצלחת הזאת סימנה את סוף המחתרת היהודית בקרקוב שפעלה בין השנים 42 ל – 43 ובין שורותיה נלחמו מעל מאה חניכי תנועות נוער יהודיות. עוד באותו הלילה, כשעתיים לאחר הפעולה, הקיפו אנשי הגסטאפו את הצריף בו התחבאו חברי המחתרת. הם נתפסו מבלי שהספיקו להתנגד, נלקחו לחדרי חקירות ולמעשה המחתרת חדלה מלהתקיים.

הקיבוץ העירוני

הבית מולו אתם עומדים ברחוב יוזפינסקה 13היה הבסיס של אחת משתי המחתרות היהודיות בקרקוב, החלוץ הלוחם, שהורכבה מחניכי תנועות הנוער: עקיבא, השומר הדתי, דרור ועוד. הם קראו לביתם “הקיבוץ העירוני” והוא שימש להם כתחליף לבית שאיבדו ועמדת גיחה לכל הפעולות. כאן הם נשבעו את שבועת החלוץ הלוחם וכאן אמר דולק לחבריו, בערב שבת לפני הפעולה הגדולה הגדולה ביותר שלהם, “נלחם בשביל שלוש שורות בהיסטוריה”. הוא והאחרים הבינו שזאת משימת התאבדות וסביר להניח שלא יחזרו ממנה, אך המאבק, הרצון להראות התנגדות ותחושה של חירות היו לעיתים יותר חשובים מהחיים עצמם.

כצאן לטבח – שאלה אכזרית

הרבה דובר על “כצאן לטבח”. כל ניצול שואה ששרד והגיע לישראל לאחר השואה נשאל את השאלה האכזרית הזאת, איך הלכתם כצאן לטבח? קל מאוד לשפוט מבחוץ, קשה בהרבה לשים את עצמנו במקומם. הנאצים הפעילו מערכת משומנת היטב של הונאה והטלת טרור. קשה מאוד עד בלתי אפשרי היה להאמין תוך כדי השואה שיש מחנות השמדה ותאי גזים, זה לא נתפס כמשהו שיכול לקרות במאה העשרים. הנאצים תמיד גרמו ליהודים להיתפס לתקווה שבשלב הבא יהיה יותר טוב, הם יגיעו למחנות עבודה ושם התנאים יהיו יותר טובים. הטלת הטרור הפכה אנשים לחיות המחפשות לשרוד. האכזריות של הנאצים כלפי היהודים מרגע הכיבוש, האקראיות של המוות, הדאגה לבני המשפחה, איבוד התא החברתי והמשפחתי הוציאו מהאנשים את היכולת לראות את המציאות כפי שהייתה.

פעולת ציגנריה

את הדירה כאן הם עזבו כחודש לפני פעולת ציגנריה על מנת להבטיח את הצלחתה. כאן בתוך הגטו הם תכננו את ההתנגדות, אך בגלל מימדיו הקטנים והחשש מהלשנות, הפעולות בוצעו מחוץ לגטו מבלי שזוהו כהתנגדות יהודית. מתוך תחושת אחריות וחשש שהנאצים יינקמו ביהודים, פעלה המחתרת במסווה פולני. כך למשל בפעולת ציגנריה הם לא רצו שיתגלה שמאחורי הפעולה עומדים יהודים ולכן הם תלו דגלים פולנים על הגשרים והניחו זר על האנדרטה המנופצת של המשורר הלאומי הפולני, אדם מיצקביץ. הבחירה הזאת לא הייתה קלה בשבילם. הם רצו להילחם כיהודים אבל מכורך הנסיבות לא הייתה להם ברירה.

אות הגבורה הפולני הגבוה ביותר

לאחר השואה, יצחק צוקרמן, ממנהיגי אי”ל, המחתרת היהודית בוורשה, שהתנגד ללוחמה מחוץ לגטו, וניסה אפילו לעצור את הפעולה בציגנריה, הודה בחשיבותה של הפעולה ובחשיבות פעילות המחתרת בקרקוב והביע הערכה כנה ללוחמים: “קרקוב הייתה הראשונה במלחמה, וזו זכותה. מפקדיה – ליבסקינד, לאבאן ודרנגר – הראו לנו את הדרך להצלת כבודנו. ואם אנו חיים היום לא רק במועקת לב, אלא גם בראש מורם – הרי להם אנו חייבים את ההרגשה הזאת”.

לאחר הניצחון על הנאצים העניקה הממשלה הפולנית את אות הגבורה הגבוה ביותר – צלב גרונבלד – לשלושה מלוחמי המחתרת, השיק באומינגר, דולק ליבסקינד וגולה מירה.