אחותי חיה

כתבה: נועה מלמד

בקטגוריית “משוררי יידיש” בוויקיפדיה יש 169 שמות. 169 דפים. רובם לא אומרים שום דבר לישראלי המצוי. אלו משוררים נשכחים שבערוב ימיהם עוד המשיכו להקריא את יצירתם לפני קהל הולך ומידלדל, שנראה כמו אוסף דיירים של בית אבות. אחד המשוררים השכוחים האלה היה בינם (בונים) הלר, יליד ורשה, שהספיק לברוח לשטחים שבשליטת רוסיה לפני מלחמת העולם השנייה, חזר אחריה לפולין ועלה לישראל בסוף שנות ה-50, אחרי שהתאכזב מהקומוניזם.

כשהלר עלה דווקא היו לכך הדים. ב”על המשמר” בישרו בגאווה ש”בינם הלר, מטובי המשוררים הליריים שהוציאה יהדות פולין בעשרות השנים האחרונות… אשר לדברו האזינו בהערצה המונים גדולים של נוער ושל עמלים יהודים, הגיע לישראל והשתקע בה לצמיתות”. ב”קול העם”, יומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית, דיברו על “משורר דגול”.

אבל היידיש נדחפה כאן לפינה ואיתה נדחף גם הלר, שוויקיפדיה מגדיר כאחד “מהבולטים במשוררי יידיש בגוש הסובייטי”.

למרות זאת, במהלך השנים השם הזה צץ ועלה לפעמים. בשנת 1976 הוא קיבל את פרס מנדלי מוכר ספרים לספרות יידיש מטעם עיריית תל-אביב. ב-1981 זכה בפרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש. ב-1995 היו אלה חוה אלברשטיין ובן זוגה, הבמאי המנוח נדב לויתן, שיצאו לחיפוש אחרי אחרוני משוררי היידיש ויצרו את הסרט התיעודי “מוקדם מדי לשתוק, מאוחר מדי לשיר” (שעדיין נמצא ברשת). הלר הופיע שם, אלגנטי, יושב בחדר העבודה שלו בבית שביד אליהו בתל אביב, מאחוריו ספרייה ומכשיר רדיו ישן, וקורא באחד משיריו.

באותה סיטואציה קראה אשתו, השחקנית הדסה קסטין, שיר אחר שכתב: “מיין שוועסטער חיה” (“אחותי חיה”). אלברשטיין הקליטה מאוחר יותר את השיר הזה, שמספר על אחותו של בינם, חיה, זו שגידלה אותו ואת אחיו כשאמם עבדה מבוקר עד לילה כמוכרת בשוק כדי לפרנס את המשפחה, בדוחק.

וזה תרגום השיר לעברית:

היו לחיה ירוקת העין
צמות שחורות לחיה אחותי
בבית מט ליפול בסמוצ’ה שתיים
שם גרה חיה וגידלה אותי

עם שחר כבר הלכה ממני אמא
לקנות למכור לשבת לחכות
לפני הנץ חמה אמי השכימה
לשלל יומה כמה פרוטות שחוקות

וחיה היא לבד היתה נשארת
עם כל אחיה ומאכילה
והיא היתה שומרת ומשוררת
שירים יפים לשעת האפילה

היה לחיה ירוקת העין
שיער שחור לחיה אחותי
והיא אפילו לא היתה עדיין
בת עשר חיה שגידלה אותי

והיא ניקתה בישלה וגם טורחת
חופפת את ראשינו הרכים
ורק את זאת היתה תמיד שוכחת
שילדים זקוקים למשחקים

אחות היתה לי ירוקת העין
אבל טרבלינקה בא לכלותה
ורק אני נותרתי בינתיים
בארץ ישראל לזכור אותה

שירי ביידיש בוודאי יגיע
מכאן, בעת קשה ומחרידה,
היישר לימין האל שברקיע
שבו תשב בתו היחידה

(תירגם: בני מר)

בהופעה בחו”ל ב-2007, שגם היא מתועדת בסרטון יוטיוב, שרה אלברשטיין ביידיש את השיר הזה אבל לפני כן סיפרה באנגלית לקהל מדוע בינם הלר המשיך לכתוב ביידיש, כפי שהסביר לה כשיצרה את הסרט התיעודי. “חיה הקטנה נרצחה בטרבלינקה ועכשיו הוא, בינם הלר, האיש היחיד על פני האדמה שעדיין זוכר אותה”, היא אמרה על המשורר שמת קרוב לעשור לפני כן. “לכן הוא ממשיך לכתוב ביידיש. כי זו היתה השפה היחידה שחיה הכירה, ואולי, מי יודע, אולי היא עדיין מקשיבה, היכן שהוא”.

את בני מר, החוקר ומתרגם היידיש שתירגם את “אחותי חיה”, השורה הזאת בשיר, “ורק אני נותרתי בינתיים בארץ ישראל לזכור אותה”, שלחה למסע ארוך שבמהלכו התחקה אחרי הרחוב שבו חיו בינם, חיה ובני משפחתם – רחוב סמוצ’ה שבוורשה, על אלפי דייריו היהודים, רובם עניים, ועל החיים השוקקים בו, חיי החברה והמסחר והתרבות. הספר שהוציא מר ושנקרא בפשטות “סמוצ’ה” הוא מחקר ענק, מרחיב לב וגם קורע לב, על האנשים האלו, שכמו חיה נכחדו בשואה, נשכחו, ואיש על פני האדמה כבר לא זוכר אותם.