גטו קרקוב – כיכר הכיסאות

כיכר הכיסאות היא האנדרטה הגדולה ביותר בגטו קרקוב. כך נראה סיומו של גטו. כיכר ריקה וכסאות מפוזרים. המזוודות והצרורות המפוזרים שנשארו בסוף הגירוש והיו שייכים לאלו שנרצחו בכיכר או לאלו שלא יכלו עוד לסחוב, לא נראים אמנם בעין אבל היוו השראה לעיצוב האנדרטה.

מכאן רוב היהודים יצאו ברגל לתחנת רכבת קרובה ומשם למחנה ההשמדה בלז’ץ. 3 שנים קשות מנשוא הסתיימו כאן. בכל אחד מהגירושים נרצחו בגטו עצמו מאות יהודים שניסו לברוח או להסתתר או כאלו שלא יכלו לצאת למסע הרגלי. בגירושים הראשונים היהודים נשלחו למחנה ההשמדה בלז’ץ הרחוק מכאן. המסע היה ארוך והנאצים דחסו כ 130 יהודים בכל קרון בקר. כרבע  מתו בדרך ממחנק או צמא במסע. כל השאר נרצחו בתאי הגזים בבלז’ץ. בניגוד לאושוויץ למשל, שממנו שרדו רבים על מנת לספר את הסיפור, מבלז’ץ שרדו רק שני ניצולים.

בגירושים האחרונים מהגטו היעד היה מחנה העבודה פלאשוב הסמוך לעיר וכן אושוויץ.

איך מתרחש גירוש ?

המונח אקציה הוא המונח המוכר לפעולה זו שבה רוכזו היהודים וגורשו למחנות ההשמדה. אקציה היא מופע אימים שקשה לדמיין אבל סרטים כמו רשימת שינדלר והפסנתרן עוזרים לנו להבין את האכזריות שבה. ההנחיות לחיילים הנאצים שהשתתפו באקציה היו לירות על חלונות של אזרחים פולנים, לא יהודים, שצופים בה מהחלון מהאזור הלא יהודי. אסור היה להם לראות את האקציה.

האם היהודים הבינו שהאקציה מובילה אותם למחנות השמדה ? בהתחלה לא ולאחר מכן, לפחות בפולין, רובם הבינו לקראת מה הם הולכים. זו הסיבה שלא מעטים בלעו רעל וניסו להסתתר בכל מחיר.

בשנת 42 ו-43 נערכו מספר אקציות גדולות בכיכר והאחרונה שבהם במרץ 43. לאחר מכן הנאצים הרסו את החומות וחיסלו באופן רשמי את גטו קרקוב.

 מה מסמלת כיכר הכיסאות?

האדריכל הפולני, פיוטר לביצקי, אומר שהוא הושפע מאוד מהתמונה המפורסמת של הכיכר לאחר הגירוש האחרון. התמונה הזאת גם מתוארת בספר של הרוקח, חסיד אומות עולם, פנקייביץ’. כיכר ריקה, רובע רפאים ובכל מקום חפצים שנשארו עזובים על הרצפה. את התמונה הזאת הוא רצה להנציח.

אבל, הוא מסביר, אנחנו נמצאים בהווה והחיים נמשכים ולכן צריך לחבר את הדברים. מאותה הסיבה הוא לא בחר לעשות אנדרטה גדולה של חפצים עזובים אלא להשתמש בכל שטח הכיכר כמיצג חזותי שמתחבר גם להווה. יש כאן הדמיה של משרד קבלה שהוא נקודת הביקורת של הגטו, יש כאן משאבות מים ישנות, ריצוף שונה וישן שעליו סימון חומות הגטו, אבל הדבר הבולט ביותר אלו הם הכיסאות.

הכיסאות פונים למספר כיוונים. חלקם לכיוון הגטו, חלקם לכיוון מחנה פלאשוב הנוראי וחלקם לאזור בכיכר שאליו נלקחו אלו שלא יכלו ללכת, הקשישים והחולים, ושם הם נורו.

חוץ מהכיסאות שמונחים על כנות כמיצגים יש כיסאות בתחנות האוטובוסים שהם שייכים למיצג והם פונקציונליים. פיוטר אומר שאם אחד מתוך 1000 הנוסעים שעוברים בתחנות האלו ישאל את עצמו מדוע הכיסאות הם כאלו ולא מפלסטיק רגיל, ומשם יגיע לסיפור הכיכר, זה יספק אותו.

דבר אחרון מבחינת הקונספט זה נושא המעברים. הכיכר הזאת סימלה את סבל המעברים של אנשים. יהודים נאלצו לעבור מקזימיש לגטו בפודגוז’ה. ולאחר מכן בתוך הגטו היו עוד מעברים. ולאחר מכן יש מיונים – אלה שיכולים לעבוד, עוברים לכאן. ואלה שאינם יכולים לעבוד, עוברים לשם. ולבסוף כולם עוברים ונשלחים למקומות אחרים ואל המוות שלהם. זוהי כיכר השילוחים

קטע עדות של תאדאוש פנקייביץ’, רוקח לא יהודי וחסיד אומות עולם

ראיתי אישה צעירה ויפה, לבושה היטב, על כתפיה שכמייה בצבע ירוק-בהיר, פוסעת לאיטה בצעד מלא הוד, ועוברת ליד בית-המרקחת ברווח שבין קיר הבית ובין קבוצת קציני הס”ס. היא עברה ליד הגרמנים מבלי להעניק להם שמץ של מבט, פסעה הלאה לעבר המון המגורשים כפי שהתברר אחר-כך עמדה שם אמה. הגרמנים המבולבלים לטשו אליה עיניים גדולות. אחד, השמן שביניהם שפניו אדומים ובידו שוט סוסים, מתקרב אליה, סוקר אותה מלמטה למעלה בהבעת-פרא זועמת. האישה נעמדת, הוא אומר משהו, היא עונה ולפתע הוא ממטיר עליה מהלומות, מכה כמו מטורף אגרופיו הולמים בפניה, בעיניה, על ראשה וגבה. בדומיית המוות, כאן בחדרי, אני שומע את הד המכות. האישה רק משפילה את ראשה ועומדת בלי ניע, כמו פסל, מאובנת. היא התכוונה להצטרף למגורשים מרצונה הטוב, ללכת עם אמה, וזה עורר את זעמו של איש הס”ס. מפיה לא התמלטה אפילו אנחה אחת, לא בכי, לא תחנונים. לא עלה בידו של הגרמני לשבור אותה, לאלצה להתחנן לפניו לחסד. בבעיטות ובמכות זועפות דחף אותה לעבר קבוצת המיועדים למשלוח. האישה נעמדה ליד אמה, הן אינן מחליפות ביניהם מילה. האם רק בוכה בלי קול מנגבת ומלטפת את פני בתה. חולפות דקות, הגרמני אינו שבע-רצון. הוא מתקרב שוב, ניגש אל הצעירה ואומר לה משהו.

לא ראיתי אותה עונה. רק השפילה את מבטה ממנו. הגרמני תופס בשערותיה, גורר אותה מתוך השורה, מכה, צורח ומראה בשוט הסוסים שבידו, לאן עליה ללכת. אסור לה להישאר עם אמא, היא מיועדת לצד האחר, לחיים זהו רצון הס”ס. האישה הולכת בצעדה האיטי, חסרת אונים מול האלימות, האם שולחת אחריה מבט אחרון.

הגרמנים בגטו קרקוב לא זכו לשמוע תחנונים, זעקות ובכי. כנראה שדבר זה הרגיז אותם ביותר. שתיקתו של הקורבן הטריפה את דעתם.